יש משהו בתקופה הזאת, אחרי ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמחת תורה, שמזמין אותנו פנימה.
אנחנו עוצרים. מהרהרים. שואלים שאלות. מנסים להתקרב למי שאנחנו באמת — כמה מורכבים אנחנו, ואיך אנחנו רואים את העולם.
ואולי בגלל זה המשפט הזה לא עוזב אותי:
ואהבת לרעך כמוך.
חשבתי שהבנתי את המשפט הזה, ומדהים אותי לראות כמה זוויות יש במשפט אחד.
כדי לאהוב את הזולת כמו את עצמנו, צריך קודם לאהוב את עצמנו, כי אחרת לא נדע איך לעשות את זה. אבל כמו בכל דבר, נשאלת השאלה: איך נדע שאנחנו אוהבים את עצמנו? הרי אהבה היא רגש שיכול להתחפש לכל מיני דברים.
אהבה עצמית אמיתית היא לא נגדנו. לא על חשבוננו. לא תוך ויתור על עצמנו כדי להוכיח שאנחנו טובים, סבלניים או נדיבים.
אני לא יודעת אם יש דרך אחת נכונה להבין את המשפט הזה. אבל אני יודעת שהשנה הוא הזכיר לי שאהבה לעצמנו לא צריכה להיות מושלמת כדי להיות אמיתית.
היא רק צריכה לכלול אותנו.
עם הגבולות שלנו. עם הערכים שלנו. עם הבחירה מי אנחנו רוצים להיות — כל בוקר, מחדש.
שבת שלום
